גם על ליאון דגרל סיפר לי אביטל מוסינזון במהלך הנסיעה לדרהדון. אביו, יגאל מוסינזון ניסה
לחטוף ולהביא למשפט את דגרל, פוליטיקאי בלגי משתף פעולה עם הנאצים, בעל עיטור "צלב
האבירים" שהוענק אישית ע"י היטלר שאף אמר עליו "לו היה לי בן הייתי רוצה שיהיה כמוך".
סיפור המקרה שימש השראה לעלילות חסמב"ה הראשון שקראתי: חסמב"ה והפשיטה
על תעלת סואץ", והייתי חייב, אבל חייב להשיג את ספרי החסמב"ה האחרים
בסדרה ובדחיפות. הבעיה הייתה שספרי חסמב"ה בספרית הבית ספר נשלטו על ידי
חבורת קוראים איטיים, שלוש שנים גדולים מאיתנו, בראשות מי שאנחנו כיננו בבוז ובפחד
"זורקין האיום", הילד הכי מגודל ושעיר בבית ספר. למזלי לא הייתי היחיד. בניסיון
להגיע לשאר ספרי הסדרה הקמנו ניצן, שחר, מיקי ואני, בני מחזור אחד משלוש
כיתות שונות, יחידה סודית בהחלט שהגדרת משימתה הראשונה הייתה שמירת חלוקה הוגנת של
רכוש הציבור. עם הרבה התחנפות לבלה הספרנית ניהלנו מעקב צמוד אחר כל עותק, החשדנו
בגניבה, תלישת עמודים וציור שפמים, התעינו, עיכבנו, חסמנו והשתלטנו ספר אחר ספר,
עד שהשלמנו קריאת הסדרה.
לאביטל סקרנות הייתה גילוי של תשוקת חיים, תשומת לב חייתית, חסרת
פניות, אל מה שמחוץ לעצמו שאותה הוא פיזר לסביבתו. עם הרבה אומץ ורגישות הוא התערב
בכל דבר סביבו. כשהכרתי אותו כקונסול התרבות של ישראל בהודו, סדר יומו הפגיש אותו
עם מגוון עצום של אנשים שאיתם אפשר היה לשתף פעולה ולנבור. אביטל, דרקון לפי לוח
האסטרולוגיה, טען שאני האדם השלישי בחייו שהצליח להסתיר ממנו את החיה. לא שניסיתי.
היא ברחה ממנו. הוא לא ויתר עד שגילה שמקור הבלבול שלו היא שעת הולדתי: שעת השפן
בשנת הנמר מים יאנג.
הפתיח
לחסמב"ה הדור השלישי העביר אותי כעשרים שנה אחורה למסעדה אפלולית בלב שוק פאלטאן, בעיירה דרהדון
זה עתה בירת מדינת אוטראקאנד, המדינה ה-27 בהודו ומשם עוד עשרים שנים אחורה לחבורת
הספרייה הסודית בבית ספר היסודי. 246 קילומטרים מדלהי ו-15 שעות נסיעה, הגענו אליה
אביטל, אשתו ואני, מותשים אך מונחי מטרה. עד הגעתנו למסעדה צפיתי באביטל
יוצר קשר ייחודי עם עשרות אנשים, תקועים איתנו בפקק הלא נגמר כל פעם מסיבה אחרת.
הוא לא טעה בזיהוי שנת הלידה אף לא לאחד,ייעץ לזוגות ומשפחות במצוקה, לחסרי תעודות
נטולי תאריך לידה- הוא המליץ לאיזה שנה עדיף להם להתעקש לכשירשמו אותם במרשם
האוכלוסין. לאחר שעתיים, שהתחוור שסבלנות היא הסגולה לנסיעה, שלף אביטל פסקה מה"לונלי
פלאנט" המשבחת מסעדה בדרהדון וקבע - פה נאכל.. בין לבין הקשבתי לסיפורי
חסמב"ה שלא נכנסו לספרים ולסיפורים שהיוו השראה לעלילות הגבורה.
רגע חסד
הגיע לאחר הארוחה רבת המנות שיצאו ללא הרף מהמטבח המפויח בקצה המסעדה. אביטל כבר
פתח את השולחן לכל דכפין, הכיר כל עובד מסעדה בשמו ואף גרם לבעלים לצאת מעמדת
הקופה הרושמת. הצ'אי נמזג וצ'ילומים של אחרי הארוחה הסתובבו. באווירה המעורפלת
שמעתי את אביטל מבמבם צליל. מוכר, אבל מאיפה לא זכרתי. אי שם בעבר הרחוק,
יכול להיות? ואם כן- כמה רחוק? המילים בסנסקריט " גובינדם אדי פורושום טם אהמ
בהג'מי" שיר הלל לחלילו של גובינדה. בראשי התנגנה גרסה שונה. צללתי אחריה.
מעל ערפול החושים ראיתי להבות עולות
בשולחן. מצאתי את הזיכרון: המנון חבורת הספרים סודית ביותר מכיתה ב'. אביטל שלף
כקוסם את שפן; בחברותי בחבורת הספרים חוויתי קריאה כפעולה מתקנת עולם מחוץ לעצמי.
עד אז הכרתי את חווית הקריאה כאירוע סביל שבו ה"גדולים" מקריאים לך, והנה
הקורא נעלם ונולד הגיבור. השפן שנוטה לחמלה ומעדיף להימנע מעימותים הרים ראשו. ג'ורג' הריסון ביצע את אחת מתפילות הבוקר באלבום
"מקדש ראדה קרישנה", השיר אף יצא כסינגל בהוצאת "אפל". ההורים
של מיקי רכשו אותו בלונדון ומסיבה לא ברורה, הוא היה התקליטון היחידי שהרשו לנו
לגעת בו. התיבות הראשונות של התפילה אומצו כלחן המנון החסמב"ה שלנו. "חסמב"ה
אני מוכן בכל גופי, חסמב"ה עד מותי".
ממה שהתברר בדיעבד ככוס, שפך אביטל מים על שריפה
באמצע השולחן. הוא, שישב בקצה השולחן, היה הראשון וכנראה היחידי שקלט את המטלית
שעלתה בלהבות. לשאר, כמוני, האש הייתה פעלול שהשתלב נהדר במצב החלום. לא נשאר לנו
אלא לעמוד, למחוא כפיים, לשרוק וכמובן לצעוק חסמב"ה חסמבה חסמב"ה
הפתיח המהודק לגרסת הדור ה-3 של חסמב"ה ממשיך שיתוף פעולה בין
יגאל מוסינזון ומאיירי ספריו: שמואל כץ, מ. אריה, עמירם תמרי, יצחק ישראלי, אשר
דיקשטיין, גיורא רוטמן ואלי גפן. יתכן שחסמב"ה, לו נכתב במקום אחר, היה רצועת
קומיקס. חסמב"ה דור ה-3 משדרג.
ביצוע הפתיח ביצעו פליי גראונד- שורטקאט, את המוסיקה: טוק טוק -גל תורן,
דודוש קלמס, יקיר בן טוב, יוני
כהן,אסף גובר. רנן מוסינזון - דור שני במערה
החשמלית
