הבוקר, לאחר שלראשונה רצתי עם רובין, גורת הדוברמן החדשה שצצה למשפחתנו פתחתי את הפייסוש וראיתי שהנזיר ניסים שלח הודעה על מותו של גואנקה בגיל 90. אפילו ע', מאמנת הריצה הקשוחה חיבבה, עדות שהיא לומדת פייס יותר מהר משאני לומד לשמור על ריצה על פי דופק. ההודעה על מותו של המאסטר בגיל 90, התגובות המרגשות + עותק גנוז ממכתמי טשרניחובקי דרבנו אותי לספר על היום שראיתי את גואנקה באיגטפורי הודו שנות ה-90.
סאטיה נאראיאן גואנקה הגיע לאשרם שלו במרחק מספר שעות נסיעה ברכבת ציורית לצפ' מז' בומבי ביום הלפני אחרון של הקורס השלישי שלי. את שני הקורסים הקודמים עברתי ברציפות מספר חודשים קודם, בתחילת מסעי לחיפוש גורו חי. יצאתי למסע כדי שאוכל לענות לאוסף הצבעוני של ברי הפלוגתא לאושו שהתגודו בג'רמן בייקרי, בקצה הדרך המובילה לאשרם. לי לא הפריע שהגורו מת. אושו בעט ונשך בלבבות חסידיו אך בבית הקפה שבקצה האימפריה הסתערו על המחפשים הצעירים. סיכמתי עם עצמי שאנצל מסע לנפאל לחידוש הויזה כדי להפגש עם כמה שיותר מאסטרים חיים. תרגלתי מדיטציה טרנסדנטלית 11 שנה, הייתי ביוגה בניו-יורק, טאי צ'י בלוס-אנג'לס ושלוש רבעי שנה באשרם של אושו. המבינים המקצועיים בג'רמן בייקרי טענו שאני פחדן. סוכם שהיו לי רק מורים ומדריכים רוחנים, ושבלי קשר עם מהרישי מהש יוגי הוא מאסטר אמיתי או סתם הומו נביא שקר, העובדה שללא היה לי אומץ לסוע אליו ולחוות אותו מקטלגת אותי כלא רציני. לא נותרה לי ברירה אם רציתי את האור.
וכך, לאחר פעמיים קורס של עשרה ימים באיגטפורי, מאחורי התבודדות בכוורות של המקצוענים המשכתי צפונה, ראיתי, נפגשתי, חוויתי. בדרכי דרומה עברתי שם שוב. כבר בתחילת הקורס נאמר לנו שיתכן שהגורו הבורמזי ממוצא הודי, יגיע לאשרם ביום הלפני האחרון. גואנקה, איש עסקים לשעבר, חניך של בה קין, לשעבר החשב הכללי הבורמזי שאולי נפגש עם בן גוריון בשנות ה-50 שפיתח את טכניקת העשרה ימים. בה-קין עצמו היה חניך של המורה המלכותי לדי סיאדאו, מה שאומר שבלי להעליב את שאר הגורויים החיים שראיתי עד כה, אני נופל על מישהו מהרשימה הקצרה בחוג הרוח.
התמרקנו כולנו במדיטציה; טירונים שזאת להם פעם ראשונה, בוגרים מתנדנדים כמוני שכבר חוו את שכרון השתיקה האינטנסיבית של עשרת הימים, והחסידים שעבדו וטרחו בשתיקה על הצ'אי, הדיסה והבננות ב-26 קורסים שנתיים. נוסף לקשיים הרגילים וההתרגשות לפני בואו של הגורו הייתי צריך להתמודד עם מישהו שכל הזמן לוקח לי את הכפכפים ואפילו גניבה מוזרה. את בעיית הכפכפים פתרתי, לאחר התבוננות מעמיקה והתייעצות עם משלי זן שהיו בראשי: הפרדתי את הזוג והסתרתי כפכף. הפרדה פשוטה לא בלבלה את ההוא עם הפטיש הלא פתור. הגנבה, שארעה בלילה לפני שגואנקה הגיע שיחררה אותי סופית מהשימוש באפטרשייב. בקבוק האפטר שייב, שריד משהותי בארה"ב היה לא לא באשרם של אושו וכשהוא נגנב, מתישהו בלילה מתיקי, לא יכולתי בגילוח הבוקר, לראות בזה סימן לאיחוד כוחות מטאפיזי קרב ובא הנועד לשדרג אותי בסולם ההארה.
הסיור בא ועבר במהירות. גואנקה היה חביב וחייכני. היינו בשתיקה ולכן לא יכלנו לשאול שאלות אפילו אם רצינו. בשלוש שעות שהוא היה, כולל הפסקת הצהריים הוא הסתובב כשמאחוריו קבוצת עוזריו. בדממה. הכל התנהל בכזה שקט שאפשר היה לשמוע כל סרט שרץ בראש על גורו שנמצא מטר ממך. בתרגולת אחר הצהריים נרדמתי. תמיד קינאתי באלו המסוגלים להירדם במדיטציה. כמסביבי נוחרים רק התעצבנתי שאחד כמוני, שמסוגל לישון 12 שעות רצוף לא מצליח להרדם, אצלי החוסר שקט התבטא בתזוזה ובכאבים קלסיים בקרסול. אבל הפעם נרדמתי, חלמתי והתעוררתי, ריר נוטף מפי בגונג.
החלום היה המשך של החלום שהיה לי בפונה שנה וחצי קודם. החלום ההוא, נחלם באמצע דרשה של אושו בערב האחרון לסדנת WHO IS IN?, הסדנה הקליפורנית שמבוססת על תשובתו הקבוע של ראמאנה מהרישי לחסידיו. אחרי חמישה ימים, 18 שעות של ישיבה בזוגות, אחד מול האחר שואל בתורו את המנטרה ומקבל 10 דקות של זיוני שכל, לא הכינו אותי לידיעה שד' אמרה לי, בשער אוהל היכל המדיטציה הענק. שנינו הגענו שבוע קודם לאשרם ובשיחת יעוץ היא נשלחה לסדנת "רגשות ראשונים" ואני ל"אמור לי מי בפנים". שנינו ענדנו תג שתיקה אך מדי פעם החלפנו חוויות כשאף אחד לא רואה. ההיא, שיומיים היתה בהלם ממה שקורה מסביבה, הוציאה מילה רק ביום השלישי סיפרה לי בחדווה, שומרי סף ההיכל מרחרחים ומרחיקים החוצה משתעלים וחניכים מדיפי ריח, שמחרתיים, יום לאחר יום הולדתה, היא "לוקחת סאניאס". הווה אומר-האשה שבאה איתי מצטרפת לכת ומשנה שם.
מאי. החום סוף סוף נשבר וטיפות ראשונות של מונסון החלו לנחות על האוהל. לאחר הריקודים השתרעתי על הרצפה במלוא אורכי ונרדמתי. חלמתי שני חלומות. אחד שאני דולפין והשני, הרבה יותר מטריד שאני סוס מת הפוך. בחלום כבר זיהיתי מאיפה הסוס: ממשרדו של הדיקן ב"בית החיות". לא עזר לי הידע לצאת ממצבי ההפוך חוץ מדילוג למצב דולפין. נעתי בין שני המצבים. עדין בחלום כחכמולוג פיענחתי את המטאפורה. הייתי בצרות: הסוס סמל לעוצמה, עמידות, און והליכה למטרה. לא הלכתי לשום מקום, נשארתי מוטל כסוס בסרט שמת מדום לב מרעש ירית האקדח. יצאתי באיטיות מהאוהל, החום נשבר, השבילים היו רטובים, הטווסים והברווזים הריעו לגשם בקול. הלכתי לעשן את הג'וינט הראשון שלי לאחר חמישה ימים ולקנות אבן לד' ליום הולדתה. אבנים עם משמעות היו הכי רחוק שהייתי מוכן לקבל.
החלום שלאחר ביקורו של גואנקה נחלק שוב לשני חלקים והיה גם סוס. בחלק האחד הלכתי בדממה ובחיוך מאושר אחר גואנקה. בידי החזקתי במושכות הסוס והוא הלך באצילות אחריי. סוס שחור ומקסים כמו בסדרת הטלוויזיה של ילדותי "סער ידידי הסוס" תוספת מכובדת למשלוש שעקב אחר הגורו. ללא שום היגיון שיכולתי לפענח הסצנה התחלפה למרדף עוצר נשימה ומטלטל שלי על סוס ורוד אחר רולס רויס ורודה עם סמל המשולש של ההיפים. תמיד התרסקתי במרדף, השתקמתי בהליכה מחויכת ושוב נפלטתי למקום אחר בו מצאתי עצמי דוהר, שועט, מקרטע, במקרה הטוב עף מהסוס, ברוב המקרים נתקלתי בענף כמו שקרה לאח של בת כיתתי שנהרג בגיל 15. הייתי רטוב מזיעה.
למחרת שנגמר הקורס חזרתי לפונה. שנה וחצי פחדתי לצאת מהשכונה, שלא לדבר על העיר אפילו בשביל לקחת מבומבי, אחת לחצי שנה, ויזה מזויפת.
סאטיה נאראיאן גואנקה הגיע לאשרם שלו במרחק מספר שעות נסיעה ברכבת ציורית לצפ' מז' בומבי ביום הלפני אחרון של הקורס השלישי שלי. את שני הקורסים הקודמים עברתי ברציפות מספר חודשים קודם, בתחילת מסעי לחיפוש גורו חי. יצאתי למסע כדי שאוכל לענות לאוסף הצבעוני של ברי הפלוגתא לאושו שהתגודו בג'רמן בייקרי, בקצה הדרך המובילה לאשרם. לי לא הפריע שהגורו מת. אושו בעט ונשך בלבבות חסידיו אך בבית הקפה שבקצה האימפריה הסתערו על המחפשים הצעירים. סיכמתי עם עצמי שאנצל מסע לנפאל לחידוש הויזה כדי להפגש עם כמה שיותר מאסטרים חיים. תרגלתי מדיטציה טרנסדנטלית 11 שנה, הייתי ביוגה בניו-יורק, טאי צ'י בלוס-אנג'לס ושלוש רבעי שנה באשרם של אושו. המבינים המקצועיים בג'רמן בייקרי טענו שאני פחדן. סוכם שהיו לי רק מורים ומדריכים רוחנים, ושבלי קשר עם מהרישי מהש יוגי הוא מאסטר אמיתי או סתם הומו נביא שקר, העובדה שללא היה לי אומץ לסוע אליו ולחוות אותו מקטלגת אותי כלא רציני. לא נותרה לי ברירה אם רציתי את האור.
וכך, לאחר פעמיים קורס של עשרה ימים באיגטפורי, מאחורי התבודדות בכוורות של המקצוענים המשכתי צפונה, ראיתי, נפגשתי, חוויתי. בדרכי דרומה עברתי שם שוב. כבר בתחילת הקורס נאמר לנו שיתכן שהגורו הבורמזי ממוצא הודי, יגיע לאשרם ביום הלפני האחרון. גואנקה, איש עסקים לשעבר, חניך של בה קין, לשעבר החשב הכללי הבורמזי שאולי נפגש עם בן גוריון בשנות ה-50 שפיתח את טכניקת העשרה ימים. בה-קין עצמו היה חניך של המורה המלכותי לדי סיאדאו, מה שאומר שבלי להעליב את שאר הגורויים החיים שראיתי עד כה, אני נופל על מישהו מהרשימה הקצרה בחוג הרוח.
התמרקנו כולנו במדיטציה; טירונים שזאת להם פעם ראשונה, בוגרים מתנדנדים כמוני שכבר חוו את שכרון השתיקה האינטנסיבית של עשרת הימים, והחסידים שעבדו וטרחו בשתיקה על הצ'אי, הדיסה והבננות ב-26 קורסים שנתיים. נוסף לקשיים הרגילים וההתרגשות לפני בואו של הגורו הייתי צריך להתמודד עם מישהו שכל הזמן לוקח לי את הכפכפים ואפילו גניבה מוזרה. את בעיית הכפכפים פתרתי, לאחר התבוננות מעמיקה והתייעצות עם משלי זן שהיו בראשי: הפרדתי את הזוג והסתרתי כפכף. הפרדה פשוטה לא בלבלה את ההוא עם הפטיש הלא פתור. הגנבה, שארעה בלילה לפני שגואנקה הגיע שיחררה אותי סופית מהשימוש באפטרשייב. בקבוק האפטר שייב, שריד משהותי בארה"ב היה לא לא באשרם של אושו וכשהוא נגנב, מתישהו בלילה מתיקי, לא יכולתי בגילוח הבוקר, לראות בזה סימן לאיחוד כוחות מטאפיזי קרב ובא הנועד לשדרג אותי בסולם ההארה.
הסיור בא ועבר במהירות. גואנקה היה חביב וחייכני. היינו בשתיקה ולכן לא יכלנו לשאול שאלות אפילו אם רצינו. בשלוש שעות שהוא היה, כולל הפסקת הצהריים הוא הסתובב כשמאחוריו קבוצת עוזריו. בדממה. הכל התנהל בכזה שקט שאפשר היה לשמוע כל סרט שרץ בראש על גורו שנמצא מטר ממך. בתרגולת אחר הצהריים נרדמתי. תמיד קינאתי באלו המסוגלים להירדם במדיטציה. כמסביבי נוחרים רק התעצבנתי שאחד כמוני, שמסוגל לישון 12 שעות רצוף לא מצליח להרדם, אצלי החוסר שקט התבטא בתזוזה ובכאבים קלסיים בקרסול. אבל הפעם נרדמתי, חלמתי והתעוררתי, ריר נוטף מפי בגונג.
החלום היה המשך של החלום שהיה לי בפונה שנה וחצי קודם. החלום ההוא, נחלם באמצע דרשה של אושו בערב האחרון לסדנת WHO IS IN?, הסדנה הקליפורנית שמבוססת על תשובתו הקבוע של ראמאנה מהרישי לחסידיו. אחרי חמישה ימים, 18 שעות של ישיבה בזוגות, אחד מול האחר שואל בתורו את המנטרה ומקבל 10 דקות של זיוני שכל, לא הכינו אותי לידיעה שד' אמרה לי, בשער אוהל היכל המדיטציה הענק. שנינו הגענו שבוע קודם לאשרם ובשיחת יעוץ היא נשלחה לסדנת "רגשות ראשונים" ואני ל"אמור לי מי בפנים". שנינו ענדנו תג שתיקה אך מדי פעם החלפנו חוויות כשאף אחד לא רואה. ההיא, שיומיים היתה בהלם ממה שקורה מסביבה, הוציאה מילה רק ביום השלישי סיפרה לי בחדווה, שומרי סף ההיכל מרחרחים ומרחיקים החוצה משתעלים וחניכים מדיפי ריח, שמחרתיים, יום לאחר יום הולדתה, היא "לוקחת סאניאס". הווה אומר-האשה שבאה איתי מצטרפת לכת ומשנה שם.
מאי. החום סוף סוף נשבר וטיפות ראשונות של מונסון החלו לנחות על האוהל. לאחר הריקודים השתרעתי על הרצפה במלוא אורכי ונרדמתי. חלמתי שני חלומות. אחד שאני דולפין והשני, הרבה יותר מטריד שאני סוס מת הפוך. בחלום כבר זיהיתי מאיפה הסוס: ממשרדו של הדיקן ב"בית החיות". לא עזר לי הידע לצאת ממצבי ההפוך חוץ מדילוג למצב דולפין. נעתי בין שני המצבים. עדין בחלום כחכמולוג פיענחתי את המטאפורה. הייתי בצרות: הסוס סמל לעוצמה, עמידות, און והליכה למטרה. לא הלכתי לשום מקום, נשארתי מוטל כסוס בסרט שמת מדום לב מרעש ירית האקדח. יצאתי באיטיות מהאוהל, החום נשבר, השבילים היו רטובים, הטווסים והברווזים הריעו לגשם בקול. הלכתי לעשן את הג'וינט הראשון שלי לאחר חמישה ימים ולקנות אבן לד' ליום הולדתה. אבנים עם משמעות היו הכי רחוק שהייתי מוכן לקבל.
החלום שלאחר ביקורו של גואנקה נחלק שוב לשני חלקים והיה גם סוס. בחלק האחד הלכתי בדממה ובחיוך מאושר אחר גואנקה. בידי החזקתי במושכות הסוס והוא הלך באצילות אחריי. סוס שחור ומקסים כמו בסדרת הטלוויזיה של ילדותי "סער ידידי הסוס" תוספת מכובדת למשלוש שעקב אחר הגורו. ללא שום היגיון שיכולתי לפענח הסצנה התחלפה למרדף עוצר נשימה ומטלטל שלי על סוס ורוד אחר רולס רויס ורודה עם סמל המשולש של ההיפים. תמיד התרסקתי במרדף, השתקמתי בהליכה מחויכת ושוב נפלטתי למקום אחר בו מצאתי עצמי דוהר, שועט, מקרטע, במקרה הטוב עף מהסוס, ברוב המקרים נתקלתי בענף כמו שקרה לאח של בת כיתתי שנהרג בגיל 15. הייתי רטוב מזיעה.
למחרת שנגמר הקורס חזרתי לפונה. שנה וחצי פחדתי לצאת מהשכונה, שלא לדבר על העיר אפילו בשביל לקחת מבומבי, אחת לחצי שנה, ויזה מזויפת.
